דובים גדולים

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
היום בצהריים חזרנו מטיולינו בעיירה ביג בר (Big Bear). לא סתם קוראים לעיר הזאת ככה, באמת יש שם דובים. גם עכשיו. עכשיו הם פשוט לא יוצאים מהמאורות שלהם, חם מדי. בספטמבר הם מתחילים לטייל ברחובות ולחפש אוכל ממטיילים תמימים. נורא נחמד שם.

בחורף אפילו יותר נחמד. כל העיירה מתמלאת בשלג, כל הרכבלים מופעלים, רכבי החירום בכוננות מירבית והמוני מטיילים מציפים את האיזור בשביל לעלות על הר ולהחליק למטה. גם אני הייתי שם, ניסיתי לעשות סקי והתברר לי שאם אני עולה על ההר הזה, אני כנראה ארד משם בריצה.

אנחנו היינו שם הפעם בבקתת עץ ששייכת לאותה רשת מלונות שהתארחנו אצלה בלאס וגאס. היה די דומה. ביום הראשון לא עשינו כלום ורק ניסינו להירגע מהנסיעה (הדי מעצבנת) לשם. בערב בדקנו את הבריכה והחדר כושר, והתברר לי שמערכת הנשימה שלי מעדיפה את הגובה של לוס אנג’לס, 100 מטר מעל פני הים, ולא את הגובה של ביג בר, 2 ק”מ מעל פני הים. הריאות שלי צריכות אוויר.

ביום השני יצאנו לכיוון האגם הגדול של ביג בר בנסיון לשכור סירה קטנה ולשוט קצת באגם. באיזור הראשון שניסינו התברר שטיפה יקר. שמונים דולר לשעה וזה עוד בלי לחשב את המחיר הגבוה שהם גובים על דלק (הרבה). בסוף מצאנו איזור נחמד עם סירה במחיר נורמלי שלא צריך לקחת משכנתא בשבילה. שטנו באגם שעה, ראינו דגים קופצים מהמים  ואכלנו קצת. לבסוף החזרנו את הסירה ונסענו לעבר פארק המים שראינו בכניסה לעיר.

התברר שפארק המים הזה הוא לא ממש פארק, אלא יותר שתי מגלשות מים ושני מסלולים למזחלות (בלי שלג, סתם מזחלות).  יש ליד גם קארטינג ומיני גולף, בשביל להוציא מהמבקרים עוד קצת כסף. בסוף עשינו את הכל. קארטינג, מיני גולף, מזחלות ומגלשות מים. התיישבנו עם חולצות מטפטפות וקפואים מקור באוטו ונסענו לבקתה חזרה. התברר ששכחנו לקחת את המגבות. בבקתה ראינו את איטליה עושה תיקו עם ארה”ב ואת השופט הגרוע של המשחק ההוא.

היום, ביום האחרון, יצאנו לגן החיות של העיירה. היו שם חיות, אבל הדבר הכי מעניין שהן עשו הוא להחליף צד. אחרי גן החיות הקטן הזה נסענו הביתה. הפעם לא היו כ”כ הרבה פקקים, אבל זו עדיין נסיעה די מעצבנת.

ובנושא אחר, ממש לפני הנסיעה לביג בר ניצלתי את הרשיון שלי “על אמת” בפעם הראשונה. נסעתי לקנות עיתון. לקחתי את הרשיון, המשקפי שמש, המפתחות, הסלולרי של אמא שלי וכמובן הכסף לעיתון (יותר מדי כסף בשביל עיתון כ”כ דליל). ירדתי למטה, כיוונתי את המראות, התנעתי את האוטו ויצאתי. זה היה די מוזר, אבל גם די נחמד. רק באמצע הנסיעה גיליתי מה שאחד ההורים שלי היה מגלה תוך שניות: שכחתי להפעיל את המזגן. בעודי עומד באחד הרמזורים, הרגשתי שחם לי. מאוד. רק אז נזכרתי בגלגל הנחמד הזה שברגע שמסובבים אותו יוצא אוויר קר. לבסוף, אחרי נסיעה בעומס קל, הגעתי לחנות, קניתי את העיתון, שמתי אותו באוטו ואז הרגשתי רטט בכיס. אחרי שאישרתי שהכל בסדר, התבקשתי לקנות לימונים. התברר שפעם קודמת שמישהו קנה לימונים, אלו היו לימונים מתוקים (כן, יש דבר כזה) והתברר גם שללימונים האלה יש טעם זוועתי. חזרתי לחנות וקניתי את הלימונים האלה. כשיצאתי מהחניה, ידעתי לבד להגיע הביתה בדרך קלה יותר מחזרה לצומת שממנו נכנסתי (שזה יפה מאוד בשבילי, חוש הניווט שלי לא משהו). קצת לפני שחזרתי הביתה, ידעתי שעכשיו מגיע החלק הקשה. חנייה מתחת לבית. התברר שזו היתה משימה ממש קשה בגלל שהשכן החביב שלנו טרח לחנות את האוטו הענק שלו באמצע החניה, עקום ונוטה לצד שלנו. לבסוף, בלי עזרה, הצלחתי לחנות איכשהו.

היום גם יצאתי העירה, ובתפקיד חדש: מילוי מים בבקבוקים. בחזרה הביתה היה לי ממש מזל: כל הרמזורים היו נחמדים אלי והראו את האור הירוק. חוץ מזה, הפעם היה הרבה יותר קל לחנות, אבל כניסה איומה שלי לחניה הצריכה יציאה וכניסה מחדש. לא נורא, אני עוד אלמד.

כנראה שההורים שלי עלו על שיטה חדשה להיפטר מקניות. אני.
יום טוב.

שלכם,

nadavs