ריצה הביתה

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
שוב נגמר עוד סוף שבוע, ופה זה אומר שהגיע יום שני. זה גם אומר שאתמול יצאתי לסיבוב באוטו. היה די בסדר. צריך לשפר כמה דברים, אבל בסך הכל זה בסדר (ככה אמר מי שנוסע איתי). גם עליתי בטעות לפריוואי, אבל זו היתה כניסה שהנתיב שממנו נכנסים פשוט נוסף לכביש ולא משתלב עם הנתיב השמאלי בכביש המהיר, אז פשוט המשכתי בו עד היציאה הבאה. אתמול גם ראיתי שוב את הבעיה הגדולה של האמריקאים: האור האדום ברמוזור. הם לא מסתדרים איתו. פה, הצהוב הוא בערך חצי שעה, ככה שהרבה אנשים מנסים לגנוב אותו ולעבור. הבעיה היא שלא כולם מצליחים. במקרה הטוב מחכים שניה או שתיים, במקרה יותר חמור, מחכים כמעט חצי דקה(!) עד שייתפנה הצומת. זה בעיקר בגלל שיטת הפנייה שמאלה. מותר רק לשתי מכוניות להכנס לצומת כל פעם, אבל ברגע שהאלה מאחורה רואים שעוברים, הם נכנסים גם לצומת בלי קשר לרמזור. יבוטל הטמטום לאלתר.

ועכשיו למקום שאם אני אנהג אליו זה ייקח לי יותר זמן מללכת אליו ברגל: הבצפר.

במחשבים ניצחתי בסוליטייר.

בחנ”ג תרמתי לנצחון הקבוצה שמונה אפס. אפילו כמעט עשיתי תשע אפס. הכדור התגלגל על הרצפה, אבל בגלל שכל הבסיסים היו מלאים, ההגנה התרכזה בלהביא את הכדור לבסיס ההתחלה, מה שנקרא בסיס הבית (ועל שמו הנקודה בבייסבול נקראת Home run, או ריצה הביתה בתרגום מזעזע), הצלחתי לעבור בכל הבסיסים בשקט, אחד אחד. כשהגיע תורי להגיע לבסיס הבית, הכדור נפל והסתבך להם. הבאתי את הנקודה השלישית. הבעיה היא יותר בהגנה, אבל גם היא נפתרת בלי בעיה. אני פשוט הולך למקום עם הרבה אנשים.

במתמטיקה לא למדנו שום דבר חדש. המורה רק התעסק בשאלות טפשיות שהיו לכולם (כל הזמן אותה שאלה). בסוף השיעור אחד התלמידים הראה את השיטה שלו לפתור את אחד התרגילים הקשים שם. כתב היד שלו נורא כמו שלי, אבל שלו יותר קטן. אצלי לפחות אפשר לראות אותיות איכשהו.

בביולוגיה ראיתי שקיבלתי במבחן 59 נקודות. זכרתי שהמבחן מתוך שישים, אבל ראיתי תוצאות של שישים ומשהו ולא זכרתי שהיה בונוס. בסוף התברר שהיה בונוס של עשר נקודות על הדף תשובות האחורי. כמה מעצבן. המורה אפילו לא טרחה להגיד את זה. אבל זה לא משנה. קיבלתי עשר נקודות בונוס בדרך אחרת. דרך תמוהה, אבל לא מתלוננים על דברים כאלה.

באנגלית השיעור התחיל עם העפת שני אנשים, איומים על חמישה ואיום כבד על שלושה. בלי זה אין שיעור. אחרי כל האיומים וההעפות מהכיתה אני וה”מראיין” שלי התיישבנו מול הכיתה, ואז המורה נזכרה שאנחנו רוצים לדעת את הציונים במבחנים האחרונים. במקבת’ יצא 83, אבל לי תחושה שזה יותר. בכל מקרה, בגלל שזה היה הציון הגבוה בכיתה (כן, ציון לא משהו היה הכי גבוה) זה יהיה A. לפחות התפלגות נורמלית היא יודעת לחשב. במבחן בשורשי מילים קיבלתי 95. מעניין במה טעיתי. אחרי כל זה, הגיע הבוק ריפורט שלי. הוא היה קצר, אולי אפילו קצר מדי. על הדף ראיתי שכתוב -B/A, שאין לי מושג מה זה נחשב. אני מקווה שאחרי שהיא תקרא את החלק הכתוב זה יעלה קצת. זהו זה, נפטרנו מהעול הזה. עכשיו אפשר לראות אחרים נותנים תירוצים ואת המורה מתלוננת “כולם היו אמורים להיות היום, אבל לא היה זמן לכולם”.

בספרדית היה עוד שיעור של כלום. פשוט כלום. אנשים ביררו את הציון שלהם, איזה שיעורים אין להם וחלקם גם באו לשאול אותי שאלות. זה תחביב שלהם. הם לא ייסתכלו בספר, לא יחפשו במילון ולא ישאלו מישהו לידם. הם יבואו אלי. תמיד. נהייתי דמות פופולרית בכיתה (למען האמת, בהרבה כיתות…).
זהו זה לבצפר להיום. מחר אמור להיות אותו דבר, וגם בימים אחרי זה לא אמור להיות שינוי. עוד חמישה שבועות עד החופש המיוחל. רק חמישה.

והמשפט האמריקאי להיום: “Everyone is supposed to go today, but there is no time for everyone”. המורה לאנגלית משתמשת בהגיון בריא. זה תמיד טוב.

יום טוב.

שלכם,

nadavs