Aים ישרים

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
אחרי סוף השבוע הארוך והחיוני שעבר אותנו, הגיע הזמן לחזור שוב למקום הזה, הבית של הספר, בית הספר. מכיוון שיש עוד כמה מקומות כאלה ברחבי העולם, בתי הספר פיתחו שיטה מעניינת להעברת המידע הזה. היא נקראת ציונים. אבל לא רק המורים והתלמידים צריכים לדעת מזה, אלא גם ההורים. לכן שולחים בתי הספר דברים הנקראים תעודות, ועליהן יש אותיות או מספרים וכמה הערות טפשיות של המורים. גם אני קיבלתי תעודה כזאת. היה נורא משעמם. היה שם הרבה A והרבה S. באנגלית, אפשר להגיד שיש לי Straight A’s. בעברית, אי אפשר להגיד כלום, כי אין מילה לזה (חוץ מ-Aים ישרים, אבל זה טפשי).
וכמו כל אמריקאי, גם חברי לכיתה מנסים להגשים את החלום האמריקאי ולהפוך למליונרים ביום אחד. הם עשו הסכם עם ההורים, שבו מצויין שכל ציון שווה סכום כספי כלשהו. הסיכוי שהמפגרים האלה הרוויחו משהו הוא די קטן, הרי רק הורים לילדים שהתעודה שלהם לא תרשים מוסדות אקדמיים מכובדים עושים את זה. אלה שהתעודה שלהם תכניס אותם לרוב המוסדות המכובדים בעולם לא מקבלים על זה כסף מההורים. אחרי הכל, ההורים לא טפשים ולא ירוששו את עצמם על תעודות.
ועכשיו, מה קרה במקום שממנו נשלחה אלי התעודה: בצפר.
בשיעור מחשבים חלק מהאנשים סיימו את פרוייקט התאריכים שלהם, איש אחד הוסיף כמה דברי אקסטרה והרבה אנשים לא סיימו. כמו כן, אחד מטומטם במיוחד התיישב ליד המחשב שלי ושאל שאלות מפגרות. אני הייתי כמובן צריך לעזור לו, בעוד הוא שר את התקווה כמו אחד שלא יודע עברית (הוא יודע להגיד משפטים, אבל זה לא אומר שהם הגיוניים). השיעור למזלי היה קצר, ככה שלא הייתי צריך לעזור לחצי כיתה. הצלצול מעולם לא נשמע טוב יותר.
בשיעור חנ”ג עבדנו קצת על כדורסל (כמובן). התחלנו באימון של כמה שיותר קליעות בחצי דקה, ואני הצלחתי לעשות שמונה. נקודות, לא קליעות. לאחר מכן עברנו למשחקים, ובגלל שלא הצלחתי למצוא משחק נורמלי, הסתובבתי כמו מפגר בשיעור. לא נורא. ממילא זה סתם שיעור מעצבן.
בשיעור מתמטיקה המורה שוב עבר על דברים ולא עשינו כלום. מחר אני מביא משהו כדי להעסיק את עצמי קצת. שיעורים לפני מבחנים עלולים לשעמם יותר מדי.
בשיעור ביולוגיה עשינו את המשחק של האקסטרה קרדיט. המורה לא חילקה את הקבוצות בחוכמה, ובמקום לשים בקבוצה אחת את כל התלמידים שיש להם A, היא פיזרה אותם בין הקבוצות, ככה שהתחרות לא היתה הוגנת. בקבוצה שלי ניצחתי עם 11. בקבוצות אחרות המקסימום היה ארבע, וזה עוד כשהם מרמים. ממש מפחיד שם.
בשיעור אנגלית עשינו בוחן, דיון ושעמום אחד גדול. לא היה משהו מעניין, וטוב שכך. גם ככה אני כמעט משתגע שם.
בשיעור ספרדית עבדנו בספר וסיימנו סוף סוף את הסרט. באמת הגיע הזמן כבר. חבל רק שהכוכבת הראשית מתה מזה. לפחות לא נשמע אותה שרה יותר.
זהו להיום לבצפר. איזה כיף.
והמשפט האמריקאי היום הוא: “כל עוד בלבב… פנימה? That’s how you say it?”. אם הוא ישיר את זה עוד פעם אחת אני נשבע שאני לא עוזר לו יותר בשיעור.
יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 3 לAים ישרים
  • aleph
    15/11/2005 ב22:12

    מה הפלא שהאמריקאים אחרי זה תלויים בסטודנטים הזרים שמגיעים לאוניברסיטאות כדי להפוך את ארה"ב למעצמת המחקר שהיא.
     
     

    הגב
    • nadavs
      16/11/2005 ב0:35

      זה לא סתם תלות, אלא תלות כמעט מוחלטת. כמעט כל אדם מצליח בארה"ב לא נולד בארה"ב, או שיש לו שורשים קרובים מחוץ לארה"ב. איך זה? כי הם טפשים.
      nadavs

      הגב
  • I, Cookie.
    16/11/2005 ב9:29

    הכל 100, הא?
    דאמ איתך, איש חכם!

    הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.