יש גבול לכל דבר

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
יש טעויות שאסור לחזור עליהן פעמיים. לי יש בעיה קשה מאוד: אני נוטה משום מה לחזור על טעויות וזה די מעצבן אותי. אלו לא טעויות קטנות של מבחנים בבצפר, אלא טעויות שעלולות לגרום לי להשתגע. כמו היום לדוגמה. אמא שלי שכנעה אותי לנסוע איתה לתחרות ג’ודו. אני יודע שבד”כ תחרויות ג’ודו הן דבר ארוך ומשעממם שלוקח הרבה זמן כי ליפנים לוקח זמן לזוז, אבל הסכמתי. קמתי בשש וחצי בבוקר ונסעתי לתחרות.
קודם כל צריך להישקל. התור הנוראי, החוסר איכפתיות בתשלום וכל האווירה הנוראית וחסרת האוורור (שלא לדבר על מזגן) לא תרמה במיוחד ליום הזה. מה לא עשינו: שיחקנו טאקי, אכלנו צ’יפס, שיחקתי בכל המשחקים של האייפוד, מחלתי על כבודי ואפילו שיחקתי במשחק דרגון בול זי בגיימבוי (אל תסתכלו עלי במבט כזה. אתם במצבי עלולים לשחק במשחק דובוני איכפת לי). כשהקרבות התחילו סוף סוף, זה קרה תוך עשרים דקות. יש לנו גביע, אבל גם אותו לקח זמן עד שקיבלנו. יפנים-אמריקאיים. לראשונים אין זמן, לשניים יש. כשמחברים בינהם יוצאים יפנים עם המון זמן, יותר זמן מאשר לאמריקאים. זה פשוט נורא.
לאחר מכן הלכנו לאכול בברגר קינג. אני לא חסיד גדול של פאסט פוד, אבל לפעמים אין ברירה. הטפשים האלה בהתחלה נתנו לי המבורגר (שאני לא אוהב), ושני צ’יפסים בערך. אני לא אוהב את ברגר קינג. אוכל לא משהו, קצת צ’יפס ומוכרים בגודל של המורה לביולוגיה. המוכרים אמנם אותו גודל בכל החנויות, אבל אני חייב להגיד עוד משהו רע, אחרת אני לא אתנקה לגמרי.
לבסוף הצלחנו לחזור הביתה. הצלחתי לעבוד על כמה פרוייקטים קטנים שלי, ואז נסענו לחברים הישראלים שלנו. שם היתה לנו מנוחה מענייני הבצפר, הג’ודו וכל שאר הפיגור האמריקאי. היה ממש טוב. תמיד עוזר לי ללכת אליהם. הבעיה זה לעזוב. זה לא קל, גם לי.
ולבסוף, הגיע החלק המעצבן באמת: שיעורים. התחלתי עם השיעורים בספרדית שכללו דף עבודה קטן שאני מקווה שעשיתי טוב, כי אני בטח אקבל ציון גם על זה. יש לי גם בוחן על ימי השבוע בספרדית מחר, אז כדאי שאני אתכונן.
לאחר השיעורים בספרדית עברתי לביולוגיה, שם עניתי (וכתבתי) שאלות בקשר לצדפות זברה שנחתו לגאוני העולם באגמים הגדולים. בטח גם בראש יש להם צדפות כאלה, כי הכל שם סתום. גם העורקים.
אחרי ביולוגיה עברתי לשיעורים של מתמטיקה. אלו מעולם לא היוו בשבילי בעיה, ולמען האמת הם לא קשים. אני רק מחכה שנגיע לפרקים הבאים, שם יש חומר הרבה יותר מעניין. אל תדאגו, עשיתי את הקיויים שלי. מחר אני אסביר לכם מה זה.
לסוף השארתי מטלה מיוחדת של מורה מיוחדת. המורה לאנגלית. עם כל המוזרות של זה, אני מתגעגע למורה הפסיכית שלי. אמנם היא פסיכית, אבל חד משמעית. אצל המורה שלי עכשיו לאנגלית לקח לי חצי שיעור להבין שהיא בסך הכל רוצה שנכתוב פסקה. כתבתי לה פסקה. היא רצתה 150 מילים לפחות וקיבלה 230. כשאני כותב במחשב אני עושה את זה בלי חשבון. זה הרבה יותר קל לי.
ולסיום, ניו אורלינס כנראה תהפוך לאטלנטיס שנייה. עם זאת, כדאי להשאיר עדויות במקום ודאי, כי אנחנו לא רוצים עוד מסעות למקום שככל הנראה לא קיים. נפלאות האמריקאיות, לבנות עיר מתחת לפני הים ליד נהר במקום מוכה הוריקנים. אתם יודעים מה? מגיע להם.
המשפט האמריקאי להיום הוא: “Oh say can you see…”. ההמנון הדפוק. כשכל האנשים באולם שרו אותו, אני שרתי את הגירסה המשופרת שלי. יותר יפה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs