סוף סוף שקט בבית

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

קודם כל, אני חייב להזכיר פה את נבחרת ישראל שנתנה הופעה מצויינת. להבקיע גול בדקה התשעים זה סוג של נס וזה משאיר לנו סיכוי להגיע למונדיאל, אחרי 36 שנים שנעדרנו ממנו. אמן.

ולפני שנתחיל בחלק המרכזי של היום (שהוא ארוך וקצת מעליב), יש לי כמה תודות.

קודם כל, תודה למי שטרח לשלוח לי הודעה בצ’אט בלילה (שלי) למרות שביקשתי להשאיר לי ביום. תודה נוספת לאותו אדם על זה שהוא כתב שהבדיחה בסוף הפוסט הקודם לא משהו. תודה גם למי ששלח לי שלוש הודעות ולא חיכה. תודה לאמא רוסיה (לא יודע למה) וכמובן תודה לג’ורג’ בוש על זה שהוא מנהל ביעילות ומנהיגות מדהימה את מדינתו. תודה.

כעת שסיימנו את התודות, אני עובר לחלק המרכזי.

אזהרה: אם יש לקורא קשר כלשהו איתי (AKA הוא היה אצלי בבית), אני מבקש להפסיק לקרוא עכשיו. אני לא רוצה שיהיו מקרים מביכים. זה לא נעים.

ועכשיו, החלק המרכזי.

אתמול בלילה נודע לי שבאים אלינו אורחים. בדרך כלל אין לי בעיה עם אורחים, במיוחד עם המשפחה הישראלית החביבה שגרה פה בסביבה, או עם האורחים שבאו אלינו היום. יש לי בעיה עם הילדים שלהם (של אלה שבאו היום).

הילדים שלהם ידועים ביכולות שלהם לשגע אותי. הם עושים רעש לא ניתן לתיאור ועלולים לגרום לכל אדם לאבד את שפיותו. הם מעצבנים (ונדמה לי שלא רק אותי) בצורה יוצאת דופן, והם עושים בלאגן. בקיצור, לא אלה שהיית רוצה שיהיו אצלך בבית.

מזלי הגדול ביותר היום הוא שהם הגיעו בהרכב חסר. שני החסרים היו קרציות מפתח שיכולות לגרום לכל אדם לאבד את הרצון לחיות. עוד מזל גדול שלי הוא שהם טענו שהם אכלו בבית ולכן סרבו לאכול איתנו. פעם אחרונה שהם אכלו איתנו ארוחה כלשהי איתנו יצאתי מזה בנס וגם הם יצאו בנס בלי פגע. עד הפעם הבאה…

לאחר ארוחת הצהריים הייתי במחשב כמה שעות עד שכולם הלכו. עכשיו שוב יש שקט בבית.

אם מישהו התעלם מהאזהרה ובכל זאת קרא, בעיה שלו. אני הזהרתי. ומי שחושב שאין שום דרך שיזהו אותי, שיחשוב שוב. כמה נדבים יכולים להיות בעיר אמריקאית קטנה?

החופש פורים שלכם לא יצא כ”כ טוב. הוא נגמר מחר (או היום אצלכם) כשלי היה חופש מיום שישי שעבר. לצערי, אין יותר חופשים ארוכים (יותר מיום) עד יוני. חבל.

ועם מדברים על יוני, שקרוב ליולי, בקרוב אני עומד לסמן עוד קו בקטגוריית “כמה זמן נשאר להיות בארה”ב”. בחודש אפריל ישארו לי רק שנתיים ושלושה חודשים. אני מתקרב גם לגאולה מהמורה הפסיכית וממקצועות הלימוד של כיתה ט’ בתיכון פה.

ואם מדברים כבר על תיכון, שמתי לב היום שאני היחיד בכל הכיתה הענקית שלי שאי פעם עבר את התשעים ושמונה במבחן, במתמטיקה כמובן. אף אחד אחר לא קיבל אי פעם יותר מתשעים ושמונה, וזה כולל מבחן עם בונוס של שבע נקודות. מפגרים.

והמשפט האמריקאי להיום: אין. יש עובדה. “בשביל להזמין אמריקאי אליך הביתה באותו יום של ההזמנה, יש צורך באמריקאי חולה נפש”. והמבין יבין.

יום טוב.

שלכם,

nadavs