מרחפים באוויר

צהריים טובים לכולם!

אחרי המון שנים ומספר אינסופי של אבני פינה, פתחו סוף סוף את הרכבל של חיפה להרצה. הציבור הוזמן להשתתף בחגיגה ולהזמין כרטיסים לשעות מסוימות ואני כמובן ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי כרטיסים לאתמול והיום, ימי מועדי ב’ בקורסים אותם אני מתרגל. אחרי נסיעה אינסופית לתחנת מרכזית המפרץ מצאתי את תחנת הרכבל והופתעתי לגלות שהם לא בודקים מי הזמין נסיעה מראש. פשוט נתנו לי להיכנס ואמרו בהצלחה. אחרי כעשר דקות שחלקן קצת מלחיצות (ירד גשם והיתה רוח, ובנוסף לזה עוברים מעל בור די מרשים בדרך) הגעתי לטכניון ומשם נדרשו רק כמה דקות הליכה למשרד. זה אמנם לא חוסך זמן, אבל מכפיל את תדירות הרכבות שאני יכול לקחת (כי אני לא תלוי באוטובוס שמגיע רק פעם בשעה).

אחרי נסיעת הבכורה (ואני מקווה שיהיו עוד במהלך הסמסטר, כי כמובן שיש גורמים דתיים שרוצים לתקוע את הפעלת הרכבל בגלל שמיכאלי דרשה שיעבוד בשבת) הגעתי לפגישת הקבוצה בטכניון ועזבתי באמצע בשביל מועד ב’ הראשון. אחרי שתדרכתי את המשגיחים (כי המרצה, כרגיל, הגיע באיחור) הם התחלקו לכיתות וגילינו שבאחת הכיתות הגדולות שובץ סטודנט אחד. כדי להוסיף על הטמטום הזה, שיבצו אותנו בשתי קומות שונות בגלל “צפיפות”. לפעמים לא ברור לי איך עובד המחשב של מדור בחינות, אבל כדאי מאוד שמישהו יסתכל עליו.

מהלך המבחן היה סיוט מתמשך. ניסיונות הסחיטה של התשובות והשאלות הטריוויאליות שהם שאלו הוציאו אותי משלוותי, והעובדה שכל כניסה לכיתה גררה לפחות עשרים דקות של שאלות לא הוסיפה שנים לחיי. בסופו של דבר ביקשתי לצאת בסיום הזמן הרגיל ושאנשי הצוות האחרים ישארו (כי היה עניין של הקבוצה. והייתי רעב) וכך ניצלתי מעוד חצי שעה של העינוי הזה.

היום מתקיים מועד ב’ אחר לארבעה סטודנטים בלבד. כלומר אני מקווה שיגיעו ארבעה, כי אם יגיעו פחות, יש סיכוי שיהיה גם מועד ג’. במצב הזה אדרוש מהמרצה להגיע לבד, כי להשאיר אותי לבד בטכניון עד הערב, ועוד ביום הפאי, כשמחכה לי בבית פשטידה שהכינה אמא של אשתי, זה כמעט בלתי נסלח.

ולסיום, כמה מילים על סאגת הפליטים האוקראינים. באופן כללי, מלבד היחס הדי מזעזע שהם קיבלו בנתב”ג (ועכשיו מקבלים במלון), לא ברור לי עד כמה מדיניות ההגירה של ישראל כרגע היא נוראית. יש כאן עומס ענק על התשתיות ממילא והכנסת עוד כמויות אדירות של אנשים כשגם לאזרחים אין מקום לגור ולנוע בכבישים זה לא בהכרח הרעיון הכי טוב.

עם זאת, מבחינה דמוגרפית, אין לי בעיה שיכנסו לכאן כמה שיותר אוקראינים, עם או בלי בדיקת עורלה ועץ משפחתי. ברור לי שאנשי הימין הדתיים חוששים מהתבוללות ודילול אלקטורלי (בטח כשמדובר באוקראיניות), אבל כשזוכרים כמה עזרה העליה של שנות התשעים (מלבד הרווח האישי שלי ממנה), אפשר למצוא מקום בלב למהגרים עם מוסר עבודה גבוה ואולי גם לעזור במיוחד לעובדים האוקראינים של תעשיית ההייטק המקומית (וכמובן של תעשיות אחרות, למרות שלא נראה לי שיש יותר מדי אוקראינים שעובדים מרחוק בתעשיות אחרות של ישראל).

יום טוב.
שלכם,
nadavs