ריצות לילה

צהריים טובים לכולם!

אחרי הכנות אינסופיות ומאות קילומטרים באוטו, מעבר הדירה הושלם. ביום חמישי שעבר אספנו את כל חפצינו, הכנסנו את החתולים לכלובים (תוך ניסיון לא לחטוף מהם. מסתבר שהם לא מתלהבים מהכלוב) ונסענו לדירה החדשה. החתולים לא ממש התלהבו מהמצב, במיוחד לא הזכר. במקום יללות קטנות מדי פעם קיבלנו קונצרט קורע לב שנמשך חצי שעה. כבר הרבה זמן לא היה לי כזה סיוט לאוזניים.

הדבר הראשון שעשינו עם ההגעה הוא לפתוח להם את הכלוב, אבל הם, מצידם, לא ממש רצו לצאת. בזמן שהם התבצרו בכלוב סידרנו את המיטה, כיבסנו מצעים והתחלנו לפרוק ארגזים. הם סירבו לצאת. בסופו של דבר נאלצנו לשפוך אותם מהכלובים (ששייכים להורים שלי) והם, מצידם, רצו לאחד החדרים. אחרי התארגנות קלה הכנו משהו לאכול ובחצות חגגנו את השנה החדשה עם קצת יין ושוקולד. אמנם בקושי ראינו משהו מרוב עייפות, אבל יש דברים שחייבים לחגוג.

בימים הבאים המשכנו בכביסה ושטיפת הכלים שיהיו במטבח כדי לסדר את המקום. החתולים, מצידם, סירבו לזוז. רק בלילה, כשהרחוב שקט ואנחנו במיטה, הם הסכימו להסתובב קצת. הצרה הגדולה היתה שהחתול היה במצוקה והתחיל לצעוק במלוא כוחו. כשהוא רוצה, הוא יכול להיות בלתי נסבל. הוא עבר חדר-חדר וצעק שם, כולל צעקות שנשמעו כמו בכי של מצוקה.

רק אחרי כמה ימים שני החתולים התחילו להירגע קצת. הצעקות בלילה נרגעו, הביטחון חזר ועכשיו הם מסתובבים חופשי בכל מקום (גם במקומות שהם לא צריכים להיות בהם). הצעקות של החתול התחלפו בריצה משותפת של שניהם. את הלילה הם מקדישים למשחק זה עם זה ודוהרים ברחבי הדירה במרדף אחרי צעצועים ואחד אחרי השני. זה אמנם מרעיש ומעיר אותנו מדי פעם כשהם נתקלים במשהו או רצים על המיטה, אבל זה עדיף בהרבה על סשן הצעקות הלילי. עוד כחודש וחצי-חודשיים יגיעו הרהיטים הקבועים ואז נוכל לישון בחדר אחר מזה שבו הם רצים.

בשבת בערב התרחש חלק ב’ של המעבר – חזרת ההורים שלי לארץ. אחרי תכנונים לשיירת מכוניות שתכיל מספיק מזוודות והברזה של אח שלי ברגע האחרון (בגלל בידוד), הושג רכב מספיק גדול לכל המזוודות, להורים שלי ולחתולה שלהם שחזרה איתם. עם נחיתתם נסענו לנתב”ג וחיכינו בכביש של הטיסות הנכנסות. בדרך כלל המקום מפוצץ באנשים ואי אפשר לעצור בצד אפילו לשניה אם הנוסע לא הגיע. הפעם היה די ריק והמון מקום לעמוד. זה לא מנע מהפקח המנג’ס להעיר לנו על כך שאנחנו עומדים באדום לבן וכבר לרשום את מספרי הרכבים. מרחנו את הזמן כמה שיותר בניסיון לצאת משם ועשינו סיבוב נוסף, מאוד איטי, בחזרה למקום. אז ההורים שלי כבר היו שם לאיחוד המרגש אחרי יותר משנה שבה לא היו בארץ.

כרגע הם נמצאים בבידוד בבית, כך שיש לי סיפור יפה לספר לכל שוטר שאראה בדרך וישאל אותי לאן אני נוסע במסגרת הסגר הסגור באמת. אני בטוח שבתקנות הסגר החדשות יש מספיק חורים אותם אוכל לנצל גם אחרי תום הבידוד כדי להגיע לביקורים. במקרה הכי גרוע, וייז מכיר את הדרכים נטולות המשטרה. תמיד טוב לגור בעיר עם כמה כניסות.

יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה