האלף הראשון

צהריים טובים לכולם!

היום, בדיוק חמש עשרה שנים אחרי שנחתתי בפעם הראשונה על אדמת ארץ הקודש (לוס אנג’לס) וכמעט ארבע עשרה וחצי שנים לאחר שנכתב הפוסט הראשון בבלוג הזה, הגיע הפוסט האלף. למי שכבר הספיק לשכוח, הכל התחיל בישראבלוג אי שם בפברואר 2005, כשהייתי תלמיד כיתה ט’. מאז נכתבו 515,502 מילים, לא כולל הפוסט הזה (כן, ספרתי). את הסטטיסטיקות כולם מכירים מסיכומי השנה כל 21 בפברואר (אחד משלושת התאריכים שתמיד מתפרסם בהם פוסט. נראה מי יצליח למצוא את השניים האחרים), אבל אם מישהו מחפש את הפוסט הארוך ביותר בבלוג אני ממליץ לחפש אותו באפריל. כן, זה ההוא לפני הבחירות. נראה שזה שיא שהולך להחזיק לא מעט זמן.

לפני חודש הגישה המנחה שלי בקשה למעבר למסלול הישיר לדוקטורט. משמעות המעבר היא שבמקום לסיים תואר שני ורק אז לנסות להתקבל לדוקטורט, אהיה מועמד לדוקטורט כבר עכשיו במחיר של הגשה מוקדמת של הצעת המחקר (מתוך הנחה שכבר צריך להיות לי משהו). בפקולטה שלי אוהבים מאוד לסבך דברים פשוטים ולכן כל מועמד לתואר דוקטור, במסלול רגיל או ישיר, נאלץ לעבור מבחן קבלה. במבחן הייתי צריך ליצור קשר עם שלושה פרופסורים בפקולטה (לפי החלטת הועדה לתארים מתקדמים). כל פרופסור נותן בתורו מאמר ואחרי כעשרה ימים עורך איתי ראיון שבו הוא שואל עלי ועל המאמר.

ראשית התבקשתי לפנות למי שהעביר לי קורס כלשהו שבקושי נכחתי בו (קיבלתי את אחד הציונים הנמוכים שלי בחומרים על הקורס הזה). באופן צפוי לחלוטין, קיבלתי מאמר על חלבונים והשימוש בהם להובלת תרופות (על זה היה בערך כל הקורס שלו). ההנחיות שקיבלתי מהמנחה שלי, שעזבה לחו”ל עד ספטמבר, היו “להפוך כל אבן” במאמר. עברתי על כל מילה במאמר הזה ובדקתי את הפירוש של כל מילה וראשי תיבות שלא הבנתי (משהו כמו 40% מהמילים). הכרתי כל שיטה וכל תוצאה שתוארה שם, כולל מספרים. הרגיש ממש כאילו אני כתבתי את המאמר.

ואז הגיע הראיון. הוא שאל בערך ארבע שאלות על המאמר (דברים יחסית בסיסיים, כדי לראות שקראתי את המאמר וקצת מעבר), וכמה שאלות עלי. בסוף שאלתי אותו גם על כמה דברים (כמו תאים שיכולים להתחלק ללא הגבלה) והוא אמר שימלא איזה טופס ובסוף כולם יפגשו. נפרדתי ממנו לשלום וניגשתי לדבר עם הפרופסור הבא.

בניגוד לראיון הראשון, השני התחיל עם אינסוף שאלות על המחקר הנוכחי ושיטת המחקר. לבסוף הוא החליט שאני יכול לקבל מאמר ושלח לי משהו על חומרים תרמואלקטריים. הפעם היו פחות מילים לא מובנות, אבל המאמר עצמו היה קצת לא מובן. לשמחתי, הוא נתן לי רשימה של שאלות להתמקד בהן לקראת הראיון. בראיון עצמו הוא שאל אינסוף שאלות על תיאוריה שבחלקן אמרתי קצת (או הרבה) שטויות, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לכוון אותי לכיוון הנכון. יצאתי משם די מבולבל, שמח שהעניין הזה נגמר ועם תקווה קטנה שהאחרון לא יהיה כזה.

אחרי שהצלחתי לתפוס את האחרון (שהוא גם יו”ר הועדה) קיבלתי את המאמר המעניין ביותר מבין השלושה (שלא היה על צדפים, בניגוד לציפיות) שהיה גם קצר (יתרון גדול, יש כאלה של המון עמודים עמוסים מידע לא רלוונטי). קראתי את המאמר, מצאתי כמה מושגים שלא הבנתי וקראתי את הרפרנסים בסוף. מכיוון שהמאמר נכתב ע”י הפרופסור ששלח לי אותו, הבנתי שבניגוד לפעמיים הקודמות, אין צורך למצוא בו פגמים. הראיון עצמו, בדומה לראשון, היה קצר מאוד. כמה שאלות כדי לוודא שקראתי את המאמר וכמה רפרנסים, כמה שאלות על המחקר העתידי ובזה נגמר הסיפור.

כשהתחלתי לכתוב, ציינתי שהטכניון איטי במתן תשובות, אבל תוך כדי הכתיבה הגיע מייל ממזכירת הפקולטה שהודיע לי שעברתי את הראיונות והתקבלתי למסלול הישיר. המנחה של יכולה לנשום קצת לרווחה, אחרי שהיתה פאדיחה אחת בנושא הזה בקבוצה. עכשיו יש לי חצי שנה לכתוב הצעת מחקר ולהיבחן עליה (אם אעבור את המבחן הזה, אקבל תואר שני) ולאחר מכן מחקר ותזה, כשמתישהו, ככל הנראה אי שם ב-2023, אוכל לקבל תואר דוקטור.

לסיום, לפוסט האלף רציתי גם לכתוב משהו אופטימי על הכסף שאני צריך לקבל מחברת ההסעות שפגעה בי, אבל כאן הייתי אופטימי מדי. רק ביום חמישי התברר שמנהל החשבונות של החברה יושב ומחכה לחשבונית מהמוסך (שהייתי בטוח שנשלחה לו ביום המשפט) ולכן נאלצתי לעשות זאת בעצמי (אהבתי שהוא אמר שהוא מחכה כשהזמן עובד נגדו). היום לא קיבלתי את הכסף, אבל ככל הנראה בימים הקרובים יגיעו הפיצויים והסאגה המעצבנת הזאת תיסגר סופית אחרי עשרה חודשים.

זה סופו של הפוסט האלף. מי שרוצה לקרוא את הפוסט האלפיים מוזמן כבר עכשיו לשים תזכורת לשנת 2044, אז הוא צפוי להתפרסם.

יום טוב.
שלכם,
nadavs