לילה טוב לכולם!
שבוע זוועתי עבר השבוע, ולשמחתי הרבה מחר הוא נגמר. מכיוון שמיטב המוחות הבכייניים בישראל (או בשמם המדעי “סטודנטים בטכניון”) התלוננו על כך שהסמסטר ארוך מדי ומועדי ב’ גולשים לסמסטר הבא, התכנסה ועדה שהחליטה לקצר את הסמסטר, לדחוס את המבחנים וכך להבטיח שני דברים חשובים: הראשון הוא שמועדי ב’ לא יתקיימו בזמן סמסטר האביב. השני הוא שיהיה ממש מעט זמן בין המבחנים. על מנת להדגים את הנקודה הזאת, התקיימו השבוע שני מבחנים בהפרש של שלושה ימים זה מזה.
המבחן הראשון היה במכניקת מוצקים. באופן כללי מדובר בקורס די פשוט שכולל בעיקר שימוש בנוסחאות, משחקי יחידות וטריקים נחמדים פה ושם. על מנת שהמצב בבוחן (ממוצע יחסית גבוה) לא יחזור על עצמו, המרצה החליט להכניס מוקשים למבחן. הראשון הוא שאלה ראשונה ארוכה באופן מגוחך. זו שאלה בסגנון שפתרנו עשרות פעמים, אבל היו בה כ”כ הרבה נתונים ומספרים מגעילים שהיא פשוט לקחה המון זמן.
השאלה השלישית כללה שני שלבים: הראשון הוא להעתיק את הנוסחה מדף הנוסחאות למחברת הבחינה והשני הוא להבין ולהסביר שאחד המשתנים שם הוא אפס ולכתוב את הפתרון הסופי של השאלה. לפי חלוקת הנקודות זו היתה אמורה להיות שאלה של 52 דקות, אבל בפועל היא לקחה משמעותית פחות זמן מזה.
המוקש הרציני (או יותר נכון מטען החבלה הענק) התחבא בשאלה השניה. היה נושא אחד שהוזכר קצת בכיתה, לא תורגל ולא היו עליו שיעורי בית. בתרגילי ההכנה היו עליו תרגילים מאוד פשוטים שדרשו רק יכולת העתקה מדף הנוסחאות. במבחן זו היתה שאלה שלמה שדרשה הבנה הרבה יותר רצינית של הנושא הזה וכדי להציק עוד יותר גם נוסחה בצורה פשוט זוועתית שהמתרגל לא הצליח להבהיר כמו שצריך. בקיצור, שלושים נקודות שהלכו לפח.
התקווה הגדולה כרגע היא שיהיה פקטור כלשהו, שהשאלה תיזרק, שיובטח שהנושא לא יופיע במועד ב’ או שלל תקוות שווא אחרות. בפועל נראה שפנינו מועדות למועד ב’ בעשרה במרץ.
אתמול, שלושה ימים בלבד אחרי הסיוט בכיתת חומרים, התקיים המבחן בחומרים מתכתיים. תוך יומיים למדתי מה קורה לאלומיניום כשמחממים אותו, מקררים אותו, מערבבים אותו עם נחושת או פשוט זורקים אותו לפח ועוברים לברזל. כדי שלא יהיה לנו משעמם בשלוש השעות של המבחן זכינו למופע אור קולי באדיבות דני רופ (בדומה לבוחן) ולהופעה של המרצה במעיל מטריקס. במבחן הזה כל השאלות היו רלוונטיות לנושאים שנטחנו לעומק בהרצאה ובתרגולים, אבל הוא היה ארוך. ממש ארוך. היו ארבע שאלות שבכל אחת מהן לא פחות מארבעה סעיפים. לחלק מהם היו תת סעיפים. כל אחד מהם דרש טקסטים באורך של בגרות בהיסטוריה. היו בערך שלושה חישובים מספריים קצרים וכל שאר התשובות דרשו מילים על גבי מילים של הסברים. אני מקווה שההסברים האלה לפחות שווים משהו.
ובנושא אחר, השבוע נתקלתי בדוגמה מצויינת שמדגימה את ההבדל בין מגזר ציבורי ללא תודעת שירות וגוף פרטי שרוצה להשיג תוצאות. הגוף הציבורי המדובר הוא ועדת הבחירות האיזורית שנרשמתי אצלה כמועמד לתפקיד מזכיר. למי ששכח, הראיון הקצר בחיי התרחש ב-21 בינואר, לפני שלושה שבועות. באותו ראיון נאמר לי שיהיו תשובות בתוך שבוע-שבועיים. לאחר שבועיים התקשרתי אליהם כדי לגלות שיהיו תשובות “בימים הקרובים”. בשלישי האחרון התקשרתי שוב ונאמר לי שיש תשובות והן נשלחו בדואר. כששאלתי האם אמור להגיע גם SMS, נאמר לי שבסוף לא, התשובות בדואר ויאללה ביי (יכול להיות שאמרו “טוב ביי” בטון של “יאללה ביי”, אבל הסגנון קרוב). מיד לאחר מכן החזרתי מייל ל”יש עתיד” שהגיבו לבקשה שלי כבר שבועיים קודם וכתבתי להם שאני מעוניין בתפקיד (אך יש סיכוי שאהיה מזכיר). יום לאחר מכן כבר קיבלתי מהם טלפון, הסברתי להם את הסיטואציה ומסרתי להם את הפרטים הרלוונטיים. אני מקווה שההתנהלות של ועדת הבחירות תהיה מוצלחת יותר בעתיד, כי כרגע היא לא מרשימה במיוחד.
לפחות בשבוע הבא תהיה תשובה סופית לגבי העבודה בבחירות הקרובות. זה יתן לי משהו להתעסק בו כשתתחיל חופשת הסמסטר האמיתית (ביום שלישי ב-12 בצהריים).
יום טוב.
שלכם,
nadavs