00

ערב טוב לכולם!

אחרי החום הנורא של פיניקס וטוסון, גם בשבוע האחרון אריזונה המשיכה להתעלל בי. ביום שני ביקרתי באחד הפארקים היפים באיזור, פארק רד רוק (אפשר מכאן להבין די בקלות שהוא מלא סלעים אדומים). כדי שלא אגיע לפארק ואלך לאיבוד, בחרתי מסלול פופולרי ויפה במיוחד שראיתי באינטרנט. המסלול הוגדר כקשה ומאמץ, אבל החלטתי לקחת אותו מכיוון שהוא קצר ומאפשר צפיה בנוף נהדר.

אחרי הליכה של שתי דקות התברר שהמסלול באמת קשה ומאמץ. המסלול עצמו קצר מאוד, אבל הוא כולל טיפוס של בערך מאתיים מטר עם שיפוע די רצחני. לשמחתי היתה רוח באותו יום שעזרה לצנן קצת את האוויר, כך שהחום לא היה נורא. למרות מזג האוויר התומך, הטיפוס למעלה לקח די הרבה זמן בגלל העצירות הרבות שנאלצתי לעשות בדרך.

בסופו של דבר הגעתי למעלה והתיישבתי בצל כדי לנוח. אחרי כמה דקות הרגשתי צביטה חזקה באיזור הבטן וגירוד משונה באיזור. קמתי מהר ומתוך החולצה יצא מרבה רגליים אדום ויפה שכנראה נבהל מהנשימות שלי. הכאב היה נורא, אבל כשחזרתי למלון וקראתי קצת באינטרנט התברר לי שהיצורים המעצבנים האלה לא הורגים אנשים בוגרים אלא רק גורמים להם לכאב בלתי נסבל. לשמחתי הכאב עבר באותו לילה, וכעת כל מה שנשאר מהנשיכה הזאת הוא רק סימן ממש קטן.

יום לאחר מכן, חף מכאב, כיוונתי את המדכא הרשמי של הטיול, הידוע בכינויו GPS, וכיוונתי אותו למלון שהזמנתי בלאס וגאס. המכשיר המעצבן לא איכזב והראה זמן הגעה של חמש וחצי שעות. מכיוון שהרכב שוב הראה לי שאחד הצמיגים החליט להוציא לעצמו את האוויר, עצרתי בתחנה הראשונה שמספקת אוויר בחינם (זו לא טעות, יש תחנות דלק שגובות כסף על זה) והצלחתי למלא אותו באמצעות מד לחץ האוויר החדש שקניתי (בתחנה עצמה יש רק צינור בלי שום דרך למדוד).

אחרי שטופל העניין הזה (הצמיג רוקן את עצמו שוב, מחר הוא ילך לטיפול במוסך הרץ הקרוב) המשכתי בנסיעה לנוואדה, נסיעה שעברה דרך ערים הרריות נידחות ודרכים מפותלות מלאות עצים עד שלבסוף הגעתי לדרך הישרה והמשעממת של הכביש המהיר. בסופו של דבר הצלחתי למצוא את המלון והדבר הראשון שראיתי, באופן לא מפתיע, היה הקזינו.

מכיוון שלא היה אינטרנט בחדר (מדובר במצרך נדיר בלאס וגאס) והאינטרנט בלובי לא עבד, החלטתי לנסות את מזלי ליד אחת המכונות. באופן משונה, הניסיון הראשון שלי הוסיף לי 50% לדולר שהכנסתי, אבל בסופו של דבר הצלחתי להפוך את הסכום הזה לאפס. לאחר מכן ניסיתי למצוא חיבור לאינטרנט במלון הסמוך, אבל שם דרשו ליום סכומים שדורשים בדרך כלל לחצי שנה, לכן ויתרתי על התענוג וניסיתי את אחת המכונות שלהם. שם היתה לי הצלחה גדולה הרבה יותר – הצלחתי להפוך דולר אחד לשלושה דולר ו-18 סנט. מכיוון שמדובר בלאס וגאס, המשכתי את ההימור עד שגם הסכום הזה התאפס לחלוטין.

יום לאחר מכן כבר יצאתי לטייל במלונות. מלון פריז אירח את הרכב שלי ומשם המשכתי ברגל לעבר מלונות האיזור. באחד ממרכזי הקניות, Crystals, התגלה חיבור חופשי לאינטרנט ואיפשר לי להתעדכן בכל האימיילים החשובים שקיבלתי. אחרי כמה שעות של טיול מתיש ברגל חזרתי למלון להתרעננות ויצאתי משם למשחק פוקר שנרשמתי אליו מבעוד מועד במלון Treasure Island. במשחק עצמו הצלחתי להחזיק שעה וחצי עד שהודחתי בעקבות הימור כושל.

ביום השני יצאתי לטיול קצר יותר בין המלונות (לא לפני ארוחה ענקית בבופה של המלון שלי) ולאחריו נסעתי לצפות באליפות הפוקר שהתקיימה במלון ריו. המנצח היה מיכאל מזרחי, אבל לא נשארתי לבדוק את תעודת הזהות שלו ואת בקיאותו בשפה העברית, למרות שהקריאות מהקהל (“יאללה, יאללה”) בהחלט מצביעות על כך שיש סיכוי שמדובר בישראלי לשעבר.

לאחר התחרות המשכתי למלון Excalibur, שם כבר הוצאתי את התותחים הכבדים. באופן לא מפתיע, הבקשה הראשונה של הדילרית ברגע שנגעתי בכיסא היתה תעודת זהות. מכיוון שהרישיון הישראלי לא תופס, נאלצתי לחפור עמוק בתיק ולשלוף את הדרכון. לשמחתי, בדיוק כמו במכונות, הצלחתי לא רע בהתחלה. ניצחתי את הדילר, קיבלתי פעמיים בלאק ג’ק והצלחתי להרוויח עשרים וחמישה דולר. ברגע שגיליתי את העובדה המשמחת הזאת המזל השתנה לרעתי, הדילר הצליח לקבל 21 כמה פעמים ברצף עד שלבסוף נשארתי בלי כלום.

משם עברתי לרולטה, בה גיליתי מומחיות אדירה בלשרוף את הצ’יפים שקיבלתי. כשהגעתי כבר לסוף, רגע לפני שהכל אבוד, שמתי צ’יפ אחד על 00. להפתעתי, זה בדיוק המספר שיצא ברולטה. ניסיתי את מזלי שוב (ללא הצלחה כמובן) וברחתי משם. אמנם הייתי ברווח של שני דולר, אבל הטיפ לדילרית הפך את זה להפסד קטן. בסופו של דבר לא יצאתי מיליונר, אבל הגעתי למסקנה אחת חשובה: ישראל חייבת ללכת בכיוון הזה ולהפוך את ההימורים לחוקיים. התרומה לכלכלה תהיה אדירה.

אתמול בצהריים יצאתי מלאס וגאס לכיוון סולט לייק סיטי. מכיוון שמדובר במרחק אדיר, ביצעתי עצירה קטנה ללילה ב-Cedar City במלון עם בידוד רעשים מהגרועים שיש והיום, סוף סוף, אחרי נסיעה במהירות של 130 קמ”ש בחלק מהדרך (המחוקקים ביוטה קצת יותר חכמים מאלה בישראל), הגעתי לעיר השוכנת לחופו של אגם המלח השני במליחותו בעולם (במלוח ביותר בעולם כבר ביקרתי).

ולסיום, השבוע, למי שלא יודע, חוגגים האמריקאים את יום העצמאות ה-236 שלהם. מהחגיגות אוכל להנות כאן בסולט לייק סיטי או באיידהו, באיזה חור נידח. ההחלטה טרם התקבלה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs