חוסר סבלנות

ערב טוב לכולם!
לפני כמה דקות סיימתי לצפות בתעשיית היופי, שם בין היתר הציגו רשימת חומרים מסוכנים מאוד שנמצאים בכל מיני קרמים ודברים עם צבע בין לבן לירוק. אחד החומרים המסוכנים שם היה סודיום כלוריד, שידוע בכך שברגע ששמים אותו בחמצן דו מימני הוא מתפרק לשני חומרים מסוכנים ביותר, סודיום וכלור. מי שיודע קצת אנגלית וכימיה יעלה על זה שסודיום זה נתרן, סודיום כלוריד זה בעצם מלח בישול וחמצן דו מימני ממלא שבעים אחוז מהגוף שלנו. עוד משהו מופלא שהוצג בתוכנית היה קרם לחידוש תאים. חבל שאנשים קונים את זה בלי לעבור את השיעור הראשון בביולוגיה: רק תאים חיים יוצרים עוד תאים. חוץ מזה, המילה חידוש נשמעת גם כמו החייאה של תאים. השיעור המקדים לשיעור הראשון בביולוגיה אומר שאי אפשר להחיות תאים מתים. חבל שאנשים לא חושבים קצת כשמציגים להם שטויות. מצד שני, כשרואים שאנשים נבהלים משטויות כמו זה, אי אפשר לדעת שום דבר.

ועכשיו למקום שבו סיימנו חמצון חיזור, הבצפר.

היום התחיל עם מבחן במעבדה בה החליטו לשים את המזגן על קור מקסימלי למרות שבחוץ היה מספיק קר בשביל שדוב קוטב יחפש תנור. המבחן, לעומת מה שהמורה ציינה, לא היה עד כדי כך לא טריוויאלי. חצי מהשאלות האמריקאיות נפתרו בכיתה ואת החצי השני עשינו לשיעורי בית. גם את השאלות הפתוחות ניתן לפתור אם מקשיבים בכיתה ולומדים משהו. אחרי שעה, כשהתחלתי לבדוק את המבחן בפעם השלישית, המורה אמרה “נדב, תגיש כבר. ראיתי מקודם, זה מאה. תגיש כבר!”. הגשתי את המבחן. תוך חמש דקות הוא חזר אלי עם הציון שהמורה אמרה. לאחר מכן ניצלתי את השעה העודפת שהתקבלה מעיקרון זמן המבחנים (אם המורה אומרת שאפשר לעשות את המבחן בשעה, לא צריך יותר משעה בשבילו) להכנת שיעורים בהיסטוריה. כשסיימתי אותם והמורה אישרה, ברחתי מהר מהכיתה אל החוץ שלשמחתי התחמם קצת בזמן שעשיתי את המבחן.
אחרי שחישבנו דרגות חימצון (אם כי לא הרבה), עברנו ללמוד על עליית הנאצים לשלטון. לשמחתינו המורה איחרה בעשרים דקות, וכידוע כל דקה בשיעור היסטוריה זה הרבה זמן. השיעור היה קצר מהרגיל ומרדים פחות מהרגיל. עכשיו אני צריך למצוא מישהו עם סיכומים לקרוא לפני המבחן ביום חמישי.
באנגלית קיבלתי את ההוכחה הסופית לכך שזה המקצוע שאין שני לו בכמה אני רוצה לסיים אותו. המורה נתנה לנו עבודה לחופש שאי אפשר לעשות. היינו צריכים לכתוב חמש מאות מילים על פני חמישה עמודים (אני יודע שהיא לא מתמטיקאית גדולה, את זה ראיתי כבר כשניסיתי להסביר לה את שיטת האחוזים לפני שבועיים, אבל על חמישה עמודים אני כותב אלף וחמש מאות מילים אלא אם אני משתמש בפונט 48). לא רק שדרישות הכמות היו מגוחכות, לא היה לנו מושג על מה לכתוב. כשסיפרנו לה את זה היא הסתכלה עלינו במבט של “מגיע לכם לרדת לשלוש יחידות”, אמרה לנו שאין סיכוי שנצליח לסיים את זה עד יום רביעי (אם זה רק חמש מאות מילים יש גם סיכוי שהיינו מסיימים את זה עד לפני שעה) ונתנה לנו הארכה עד יום שישי עם טון של “אתם סתם עצלנים”. אבל אל תחשבו שרק זה קרה באנגלית. קרו גם כמה דברים יותר חיוביים, אבל מי שגורם לאחרים לראות אותי כעצלן גם לא ייראה אצלי באור חיובי במיוחד.

אחרי אנגלית רצנו בגשם לפיזיקה, שם כהכנה ללימודי החשמל המורה פצחה בהסבר על מבנה האטום, איך גילו אותו, למה זה טוב ומה זה אלקטרון. לא היה בחדר אף אחד בהכרה מלאה (סימן זיהוי: רק המורה דיברה במשך שעה). בסוף השיעור הראשון קיבלנו את המבחנים, ושלי חזר עם מאה קטן בריבוע. כמו שחשבתי, אחרים גם קיבלו ציונים תלת ספרתיים או כאלה שמתחילים ב-9. מכיוון שהיא נתנה לנו הפסקה של רבע שעה ושכחה להחזיר אותנו במשך חצי שעה אחריה, השיעור השני נמשך בערך חמש דקות ואחריו עברנו למתמטיקה, סדרה (חשבונית) אינסופית של חזרה על חומר שכבר למדתי פעמיים.
במתמטיקה שוב למדנו על סדרות חשבוניות, והפעם גם על נוסחת הסכום של סדרה (עם אותו סיפור על היווני ההוא שחישב את הסכום של כל המספרים עד אלף). אני בינתיים בהיתי החוצה מהחלון וראיתי איך מחשיך, כשהחשיך עברתי לבהייה בשולחן ובחינת הציורים שעליו. אלו היו סתם שעתיים שבוזבזו על שום דבר. כל תרגיל לקח בדיוק חמש דקות כשעשיתי עוד מאתיים כמוהו. צריך למצוא לזה פתרון (אבל קודם צריך לבדוק את התנאים שגורמים לכך שיהיה פתרון אחד, אינסוף פתרונות או אין פתרון).

זהו זה להיום. מחר יש יום קצר, ובגלל הגשם המבורך שהגיע אני לא רואה אופציה יותר טובה לשיעור ספורט מאשר פינג פונג על השולחנות בתוך הכיתה. מצד שני, מורים לספורט תמיד היו עם חסין לגשם וכל עוד לא יורדת כמות גשם שיכולה להטביע אניה אנחנו כנראה נהיה בחוץ. נראה אם אני עדיין רץ כמו בשנה שעברה (מצד שני, שנה שעברה רוב האנשים לא ידעו להזיז את הרגליים).
יום טוב (ותיזהרו עם הסודיום כלוריד!).
שלכם,
nadavs