השני לספטמבר

צהריים טובים לכולם!


היום השני לספטמבר, אחיו התאום והמרושע של האחד בספטמבר. למרות שכל שנת לימודים מתוך השמונה שלי במערכת החינוך בארץ היתה אמורה להתחיל באחד בספטמבר, בפועל אני חושב שרק חצי התחילו בזמן. היתה אפילו אחת שהתחילה כמעט באוקטובר, ובגלל העיכוב הקטן הזה למדנו אל תוך יולי. בארצות הברית אין דבר כזה שביתה או איום בשביתה. כשהגענו לשם קיבלנו דף עם לוח שנה לשלוש שנים הבאות. כאן אי אפשר אפילו לתכנן חודש מראש. תמיד יש את אירגוני המורים, ההורים, המאבטחים וכל מיני ארגונים אחרים שיעשו בלאגן. אבל הפעם הם פישלו בגדול. הם עשו הסכם יומיים לפני תחילת שנת הלימודים ולא בחמש בבוקר של יום פתיחת שנת הלימודים. מאוד מאכזב מצידם.


מחר תתחיל שנת הלימודים התשיעית שלי בארץ הקודש, ולפי מסורת ארגוני המורים גם אני לא ידעתי מה אני עושה בשלישי לספטמבר. רק לפני יומיים הושג הסכם עם המועצה שלנו על הסדרי ההסעות. יום לפני זה ההורים שלי פנו ליועצת ומנהלת בית הספר שאני הולך אליו, הן פנו למועצה ושם הובהר להן שאין סיכוי שזה יקרה אם לא נשלם סכום ארבע ספרתי (אבל יפה מצידן שהן ניסו להכניס אותי לבית הספר). עוד יום קודם הלכתי להירשם בבית הספר היחיד של המועצה. איך שנכנסתי נעשה לי רע כמו שקרה כשנכנסתי לבית הספר היסודי שלי. נרשמתי גם שם ודיברתי עם המקשרת (שם יש שני תפקידים חשובים בשכבה – היועצת והמקשרת. היועצת אחראית על לא לעשות כלום והמקשרת אחראית על לא לעשות שום דבר). כשיצאתי לרגע כדי שאמא שלי תדבר איתה ועם מנהל החט”ע, הובהר מקור הצרות שלי מבית הספר הזה. אמא שלי הסבירה להם שלא ממש נהנתי מהשנתיים שהייתי שם והם שאלו מי היתה המחנכת. כשהם קיבלו את השם שלה, כך מספרת השמועה, הם הסתכלו אחד על השני במבט של “זה מסביר הכל”. גם אחרי השיחה לא רציתי ללכת לשם והתפללתי (ולשם שינוי גם אמא שלי) שתהיה שביתה ותיתן לנו עוד הזדמנות לא ללכת לשם.
לשמחתי ההזדמנות ניתנה. אבא שלי נכנס למועצת לב השרון בנסיעה חזרה מת”א, בה הוא קנה לאמא שלי אוטו. במועצה ביררו את זמני היציאה והחזרה, ולבסוף הושג הסדר. הסידור נורא מסובך וכולל לוגיסטיקה מסועפת. בבוקר אני עולה על אוטובוס אחד, בצהריים על אוטובוס אחר ולאחר מכן עוד אוטובוס. מרוב מורכבות, יש אפילו מחשבה בבית על לתת לי טלפון סלולרי (לא, אין לי סלולרי). בפעם הקודמת שהיה עלי טלפון סלולרי הייתי לבד באוטו בדרך לשדה התעופה של לוס אנג’לס (וגם לא דיברתי בו ממילא כי כשהוא צילצל אני נהגתי וכשהגעתי היה תפוס בבית). גם עכשיו אני לא מתכנן לעשות איתו הרבה שיחות ולשלוח אס אם אסים לכוכב נולד. הוא כנראה יהיה בשביל להתקשר הביתה ולהגיד “פספסתי את האוטובוס. אתם יכולים לבוא?”.
לסיום, הבית שלנו סוף סוף מתחיל להיראות כמו בית. בסלון יש מזנון, טלויזיה, די וי די, פסלים, ספות, כורסא (שנחנכה ברוב הדר על ידי אחת החתולות), שולחן ועוד כל מיני דברים שיש בסלון. יש אפילו פינת אוכל (שלא השתמשנו בה אפילו פעם אחת עדיין. כל הזמן מזמינים אותנו לאכול). המחשב שלי הגיע (ובו אני משתמש עכשיו) וגם הגרילר נבנה. אמנם יש עוד חמישים קופסאות בערך, אבל זה שום דבר. זה הכל בגדים וספרים. בערך.
מחר הולכים, בפעם האחת עשרה, ליום הראשון ללימודים, ושוב בבית ספר חדש (ובתקווה, האחרון).
יום טוב.
שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.