ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
כן, הכותרת נכונה. גיליתי את בסיס הכלכלה האמריקאית לדורותיה. ובכן, הכלכלה האמריקאית מבוססת על… פארקים. לא פארקים ירוקים עם עצים, שאסור לעשן שם (זה אמיתי. אסור לעשן בפארק פתוח), אלא פארקים עם מתקנים, או יותר נכון פארקים עם דוכנים שמוכרים בובות ענקיות של דובוני (לא) איכפת לי. אנשים שם מוציאים סכומי כסף אדירים על משחקים שהסיכוי לזכות בהם שואף לסיכוי שלמפעיל התחנה יש השכלה תיכונית. הדבר הכי מעצבן זה שהם אומרים שאנשים ממש זוכים שם. שטויות גמורות. אף פעם לא זוכים שם. כמובן ש”לא זוכים” זה אומר שיש בכל תחנה שני זוכים ביום, אבל אני מקווה שהבנתם למה אני מתכוון.
בכל מקרה, ההקדמה הארוכה הזאת היתה כי, ניחשתם נכון, הייתי בפארק כזה. רצינו לנסוע למרינה כלשהי, אך כשהתברר שרק חברי המרינה הפרוטקציונרים יכולים לחנות שם, ויתרנו על העסק. בכל מקרה היו שם רק יאכטות של שני מליון דולר. לא שווה בכלל.
משם נסענו לקוסטקו, החנות שבה לא קונים שקית אורז. בקוסטקו אין מושג כזה שקית. יש שק. כן, קונים שק של עשרים קילו אורז, ואני לא צוחק. אולי לאנשים פה יש הרבה נפשות להאכיל בבית, ואולי הם מתכוננים למלחמה הבאה, אבל לא הבנתי למה צריך לקנות שק אורז. זה נוגד את ההגיון. אנחנו לא בימי הביניים שהיה מחסור באוכל. אמריקה.
מקוסטקו נסענו לפארק הקטן על החוף של סנטה מוניקה (עיר של עשירים גם כן). הפארק מציע אפשרויות רבות כמו: לבזבז את הכסף בדוכנים שעליהם עומדת כלכלת אמריקה, לעלות על מתקנים מסכנים וגם לקפוא מקור. היתה שם המון רוח (ומשום מה גם פה יש המון רוח), וכמובן שלא יצאתי עם בגדים חמים. לרגע חשבתי שאני הופך לקרח, אבל התבדיתי. היה שם קר מדי.
בפארק עצמו, בזמן שמשפחתי בזבזה יותר מעשרים דולר על כל הדוכנים המפגרים (זכינו בבובה מסכנה), אני ועוד מישהו ניגשנו אל רכבת ההרים המסכנה שיש שם. זה עולה בערך 3.75 דולר לנסיעה אחת. כן, מה ששמעתם. עכשיו לכו תסבירו שבסיקס פלאגס שילמתי 25 דולר על יותר רכבות הרים וברמה הרבה יותר גבוהה. מעצבן. הרכבת, כמו שאמרתי היתה מסכנה. החלק הכי מפחיד היה העליה. אני תמיד נבהל מהרעש של השרשרת בעליה (נו, תצחקו עלי). כל השאר היה ממש טפשי. ירידה במהירות עצומה של 30 קמ”ש, תוך קדי קפיאה מקור גרמה לי לשנוא את המקום יותר ויותר. בסוף הנסיעה יש קפיצה די גדולה (הכוונה עליה שגורמת לאנשים לקפוץ מהמקום). הבעיה העיקרית בקפיצה היא שמתקני הבטיחות (מה ששמים על השלפוחית) מאוד רופפים, והיה לי מספיק מרווח כדי לזחול מתחת לזה. תחשבו איזה קפיצה היתה לי שם. נורא ואיום. הסיוט הכי גדול היה הסיבוב השני. הפרצוף שלי כבר נהיה כחול. זה היה ממש ממש לא שווה את הכסף. למזלי, הלכנו מהר הביתה.
אחרי שחזרנו הביתה ראיתי בכיף חדר מלחמה (זה די נחמד), ועוד מעט אני הולך לראות עוד סרט. זהו. זה כל מה שקרה היום.
והמשפט האמריקאי של היום: “שלושה דולר לנסיון אחד, חמישה דולר לשלושה נסיונות!”. אני שונא דוכנים כאלה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs